של מי האמנה הזו 

לא אחת ניזוקים נוסעים כתוצאה ממעשה רשלני או מחדל של חברות התעופה או נציגיהן. במקרים מסוימים מתבטא הנזק באובדן מטען ובאחרים בהשחתת זמן, טרדה ועגמת נפש רבה. הבעיה היא שכמעט תמיד עושות חברות התעופה שימוש בהגנה מרחיקת הלכת שמעניק להן החוק מכוח האמנה המוכרת כ"אמנת וורשה", שמפחיתה דרסטית את הפיצוי העשוי להיות משולם לנוסע המתלונן.

לשון החוק קובעת כי "לא ישא המוביל (חברת התעופה - ת.ר.) באחריות אם יוכיח שהוא, משמשיו וסוכניו נקטו בכל האמצעים הדרושים למניעת הנזק או שלא הייתה בידיהם כל אפשרות לנקוט בהם"

האמנה אף קובעת את תקרת הפיצוי למקרה של אובדן, נזק או איחור בהגעת כבודה בסך של 20 דולר לכל ק"ג של כבודה רשומה. שיעור הפיצוי נגזר נוכח הוראות אמנת ורשה ממשקל המטען וללא כל קשר לאופי המטען וערכו.

ללא נימוק סביר

במקרה שהיה נרכשה חבילת נופש לאנטליה שבתורכיה, שכללה טיסת שכר הלוך ושוב, שהות של 3 לילות במלון, והעברות משדה התעופה ואליו. יום קודם לחזרתם ארצה, הודיעו לנוסעים כי הטיסה לארץ הוקדמה. הנוסעים טענו בתגובה כי בשל כך "נגזל" מהם יום תיור באנטליה. עוד טענו כי ההסכם אינו מקנה כל זכות לשנות את מועדי הטיסה בלא נימוק סביר.

הנתבעים, מארגני הטיול, טענו מצידם כי אמנת ורשה מפנה את האחריות במקרים מסוג זה אל המוביל (חברת התעופה) ולא אליהם. עוד נטען כי טיסות שכר ניתנות מטבען לשינוי ומשום כך מחירן הזול יחסית.

באותו מקרה נקבע כי יש להבחין בין שתי מערכות דינים: אמנת ורשה מסדירה את מערכת היחסים בין חברת התעופה וסוכניה לנוסע, אולם אין זו מערכת היחסים היחידה. גם כרטיס הטיסה מהווה הסכם בין הצדדים.

מכך עולה כי בנוסף למערכת הדינים המוסדרת על-ידי האמנה והמגבילה את אחריות החברה, קיימת בין הצדדים גם מערכת יחסים חוזית - שהפרתה אינה מקנה לחברה את הפטור המוענק על-ידי האמנה.

בית-המשפט קבע במקרה הנדון, כי מכוח דיני החוזים חלה חובת תום-הלב על כל התקשרות וגם על התנהגות צדדים המוסדרת באמנת ורשה. בכל מקרה, על המוביל או סוכניו לפעול בתום-לב. משלא הוכח כי אלה נקטו את האמצעים להקטנת נזקי הנוסעים, הרי שהם לא עמדו בנטל המוטל עליהם.

במקרה אחר (44753/03 ) קבע בית-המשפט כי "מבחינתו של הנוסע - מרגע שמסר את כבודתו לידיו של המוביל, נציגיו או סוכניו, הכבודה נמצאת באחריות המוביל. הנוסע אינו בא במגע ישיר עם עובדי רשות שדות התעופה המטפלים בכבודתו, והוא נותן את אמונו המלא במוביל, אשר מתחייב כלפיו להביא את כבודתו ליעדה. משכך, במערכת היחסים שבין המוביל לנוסע ועל פי האמנה, אחריותו של המוביל לכבודתו של הנוסע חלה כלפי הנוסע מרגע שמסר הנוסע את כבודתו לידי המוביל, ועד הרגע בו הוא מקבל אותה לידיו, בהגיעו ליעדו".

בית-המשפט הוסיף וקבע, כי "על מנת שיחול הסעיף הפוטר את המוביל כלפי הנוסע, צריך המוביל להוכיח לא רק שהוא לא יכול היה לנקוט בצעדים כלשהם, אלא שגם משמשיו וסוכניו לא יכלו לנקוט צעדים כאלו. לכן תרופתו של המוביל, אם בכלל, היא השתתפות או שיפוי מאת משמשיו או סוכניו ולא פטור כלפי הנוסע"

לשון החוק קובעת כי "כל הוראה שמגמתה לפטור את המוביל מאחריותו או לקבוע לה גבול נמוך מזה הנקוב באמנה זו, תהיה בטלה ומבוטלת, אך בטלותה של הוראה כזו לא תגרור את ביטולו של החוזה, שיישאר כפוף להוראות אמנה זו".

במקרה נוסף (18147/98) צמצם בית-המשפט את ההגנה המוענקת למוביל, בקובעו כי "אם נגרם נזק לנוסע עקב אירוע המצמיח עילת תביעה לפי הדין המקומי כגון התנהגות משפילה כלפיו מצד דייל או איש צוות אחר, תישמר זכותו של הנפגע לתבוע פיצוי על נזקיו לפי הוראות הדין המקומי. מסקנה אחרת תביא לתוצאה בלתי מתקבלת על הדעת לפיה מוביל אווירי ועובדיו יזכו לחסיון מלא מכח הוראה הקובעת ייחוד עילה גם אם יתנהגו בשרירות לב או בצורה מפלה או מעליבה כלפי נוסע מבלי שתהא לו תרופה בגין הנזק שנגרם לו".

לא להסכים אוטומטית

לכן, כאשר שוקלים אם לקבל את הפיצוי המוצע על-ידי חברת התעופה, כדאי לקחת בחשבון את הפיצוי המוקנה על-ידי האמנה ולא להסכים אוטומטית לכל הצעה של החברה מתוך הנחה שלא ניתן לקבל יותר.

במקרים מתאימים כדאי גם לשקול ברצינות את האפשרות לתבוע פיצוי העולה על זה הקבוע באמנה ולנסות להסתמך לשם כך על קביעות בתי-המשפט לעניין זה. לא תמיד יוכלו חברות התעופה להתנער מאחריותן החוזית או הנזיקית כלפי נוסעיהן, ובמקרים מתאימים סביר להניח כי בתי-המשפט יראו לנכון להגביל ההגנה המוענקת לאותן חברות על-ידי אמנת ורשה - ובצדק.